היחסים של הורים לילד ADHD עם בית הספר

בית הספר הוא מקור לתסכול רב עבור הורים לילדי ADHD, ציפיות המערכת הבית ספרית מן ההורים היא לתפקד כפי שמצופה מהורים בחינוך הרגיל אך ההורים אינם מסוגלים לעמוד בציפיות אלו ולכן הם נוטים להפנים תדמיות שליליות בכל הקשור לבית הספר, הם נוטים להאשים את עצמם ולהפנים את האחריות לכישלונות ילדיהם מחד ולפרש כל התערבות בית ספרית כשלילית מאידך.

הורים רבים מדווחים על רגשי בושה והשפלה שמתעוררים בהם עקב קשריהם עם מחנכים ואנשי מקצוע הקשורים בילד הADHD שלהם.

הם מפנימים אחריות להתקדמות הילד בלימודים ולוחצים עליו להיות כמו כולם. כאשר הילד אינו פועל כפי שמצפים ממנו, ההורים מנסים לתקן אותו וללמד אותו את הכישורים החיוניים בעיניהם כדי שיתפקד לפי ציפיותיהם, אולם בגלל הלחץ והניתוק מהילד אינם מצליחים להתחבר אל עולמו ומאבדים את השפעתם עליו  (CHESNER 1996).

בהתמודדות עם שעורי הבית הרגשת הכישלון של ההורה מובילה לכניעה ולוויתור לילד. יש הורים המכינים את עבודת ילדיהם בעצמם או עוזבים את המקום מותשים ומשאירים את המשימה בלתי גמורה. אם הילדים מתחילים לשתף פעולה הורים ממהרים להתערב ולסיים את המשימה עבורם.

הקושי בהבנת הבעיה של הילד הוא המכשול הראשון בהשלמה עם חריגותו. זהו תהליך כואב.
ישנם הורים שנראים כמזניחים או בלתי משקיעים אך דווקא הם מתנגדים בכל תוקף לאבחון וטיפול כאילו בכך הם משליכים את אשמתם על המוסד החינוכי. מצד שני ישנם ההורים המשקיעים. גם הורים אלו מונעים על ידי אשמה אך הם מפנימים את האחריות לאשמה במקום להשליכה החוצה ולכן הם תופסים עצמם כפגומים ובלתי מוצלחים. הורה זה מנסה לחולל שינוי בכל מחיר, לתקן את הפגום ולהחזיר לעצמו את כבודו האבוד. מרץ רב מושקע בניסיונות לשנות את הילד ולקדמו קרוב ככל האפשר לציפיות הראשונות של ההורים במקום שיושקע בקבלת הילד כפי שהוא. ההורה מונע על ידי הפגיעה הנרקיסיסטית שלו יותר מאשר הצרכים של הילד ומתקשה לעשות את ההפרדה. הסבל שנגרם לילד הוא עצום, אך כדי שיוכל ההורה לעשות את ההפרדה בין צרכיו והצרכים ההוריים האגוצנטריים שלו לבין צרכיו של הילד עליו לעבור תהליך בעל אופי טיפולי.

ישנם גם ההורים בעלי הזדהות יתר עם ילדיהם. במהלך הטיפול מתברר שההורה מנהל את המאבק האבוד שלו כילד ומבטיח לעצמו לתקן את העוול ההיסטורי שנעשה לו במערכת החינוך.

יש להביא בחשבון רגשות אלו ולהכיר בקיומם כדי שההורה יתפנה יותר לצרכיו הרגשיים של הילד. המורה הרגיל מצוייד אמנם בכלים דידקטיים מסוימים להתמודדות עם השונות בכתה אך אין הוא מיומן בהם. מספר רב של תלמידים ומשיכה להישגיות מקשות על המורה להתמודד עם חריגויות בולטות (TENEH 1993).

לאה קאופמן – ייעוץ והדרכת הורים  |  התקשרו: 054-4647995

סגירת תפריט